לכל אחד מאיתנו סיפור חיים מרתק שאינו דומה לשום סיפור אחר. שלי מתחיל בעולם הקומוניסטי, ממשיך בעליה לארץ הקודש ומשתלב בתוך מסע ארוך של חיפוש עצמי במהלכו חייתי חיים משונים עם אנשים שונים עד שהפכתי להיות תל אביבית נמרצת, נטשתי את הכול ונסעתי להודו. היום אני רוצה לספר את הסיפור שלי כי על כתפיי חוויות מעולמות שלא קיימים עוד, במגירה הסודית שלי יש אין ספור מסכות ולפעמים נדמה לי שאני כבר אחרי הכול ומה שלפניי עדיין לא ידוע.


יום שישי, 27 באפריל 2012

אוכל נשמה סובייטי-ישראלי


את המושג היהודי היפה הזה לא אני המצאתי וגם לא המשפחה שלי אבל לכל אחד מבני המשפחה הקטנה שלי שממנה לא נשאר כמעט אף אחד, לכל אחד היה את האוכל המנחם שלו שלעולם ייחרט בזיכרוני יחד עם אותה הדמות האהובה שאיננה עוד.


אבא שלי למשל היה מתנחם עם 100 גרם אגוזי קשיו ושוקולד מריר פרה או עם וופלים שאפשר לקנות במבצע 4+2 בשוק של פתח תקווה. לי, בגיל ההתבגרות היו תקופות בהן התנחמתי עם יוגורטים כאשר יכולתי לאכול 10 יחידות בפעם אחת כדי לחוש שאני מגשימה את החלום ואז לצום כל היום למחרת כדי להיפטר מהחלום הלא בריא הזה בתוך הבטן. היום אני יכולה להתנחם עם פיצה ולאכול מגש משפחתי ענק אבל כאשר הייתי ילדה קטנה בברה"מ הסובייטית נחמה שלי הייתה בחצי קילו של דובשניות (או יותר, מי היה סופר אז) עם כמה כוסות של חלב לפני השינה. אם זה היה בבוקר הייתי מתנחמת עם "טוסיק" של לחמנייה לבנה (שבגודל הייתה בערך כמו לחם) שהיה לה קראסט זהוב והיא הייתה מרשימה אפילו עוד יותר אם היו טובלים אותה בתוך חלב.


כל חיי אהבתי מאוד גם תפוחי אדמה מטוגנים וגם פרוסת לחם לבן עם חמאה צהובה וריבה תוצרת בית. הייתי חולה על תבשיל קורקבנים לבבות וגרונות שסבתא שלי הייתה מכינה בסיר כבד מאוד ביחד עם תפוחי אדמה וגם את הגולש החלומי שלה מאוד אהבתי למרות שלא היו בו שום תבלינים חוץ מעלי דפנה מלח וקצת פלפל שחור.


בשביל סבא דויד התענוג הגדול ביותר הסתכם בלאכול חתיכה של בשר בקר מבושל מהמרק (כדי שלא ייזרק לחינם) או לשתות בערב כוס תה מהכוס המיוחדת שהייתה רק שלו כשהוא תובל בתוכה את הקרוטונים הלבנים הגדולים שהוא יבש בעצמו בתנור כדי לא לזרוק שאריות של לחם יבש.


אמא שלי התנחמה בכמה שיותר מלח לכן גרעינים, דגים כבושים מומלחים ומעושנים היו המאכלים האהובים שלה שהיא יכלה לאכול כל היום. כשסבתא סוניה (סופיה) רצתה קצת אוכל נחמה היא אכלה את השאריות של כולם על מנת לספק את הנחמה שב"לא לזרוק". כשהיא רצתה ממש לפנק אותי היא הייתה שולחת את סבא לשוק (שהיה רחוק מאוד מאוד) להביא לי תותים ומכינה לי אותם עם שמנת חמוצה או שולחת אותו לעמוד בתור מאוד מאוד ארוך כדי לקנות לי חתיכה של חמאה בטעם שוקולד.


כאשר הייתי הולכת לבקר את סבתא זויה, הסבתא השנייה שגרה בכיכר המרכזית של העיר והיו לה 2 מרפסות מפוארות מושא תשוקתם של כל בני המשפחה, היא הייתה מגרדת לי גזר ומוסיפה לו סוכר. כשאני ואמא שלי היינו הולכת לבקר את החברה/שכנה שלה זינה, היינו אוכלות שם בדרך כלל במטבח וישר מהמחבט וזה בדרך כלל היה או פטריות או תפוחי אדמה או פטריות ותפוחי אדמה ביחד.

היום אני יכולה להתנחם עם סטייק או ללכת לפרק כמה מאות שקלים על סושי, אם יש לי טירוף לשרימפס אני אחפש רק אותו ולפעמים כל מה שזקוק לגוף שלי הוא חצי קילו של גבינת סקי.